הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות שונות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט’, חלקם ממשיכים יחד וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.
 
להיות מקצועי
בשיכבה נחשבתי למטומטם של הכיתה. זה שלא מבין כלום. זה שתמיד צוחקים עליו. השרוט. אנשים שרצו את קרבתי בעצם רצו ממני משהו. נכון, ניצלו אותי.
אז החלטתי לעזוב. להשאיר את כולם שם ולפתוח דף חדש.
בלי להגיד מילה לאף אחד, עברתי לגליל. ללמוד בבית־הספר ‘צור־לבון’, בית־ספר שמלמד אותך מקצוע, שמקבל אותך כמו בן־אדם, שמלמד אותך לפתח את התכונות הטובות שבך.
אני לא יודע אם זה בגלל כל הירוק הזה מסביב, אבל גם נרגעתי.
תראו מה זה, גם אם החלטתי לעזוב מאחור את האנשים מהשיכבה בירושלים, הם לא עזבו אותי. והאס־אם־אסים התחילו להתעופף בינינו.
 
להיות שונה
אני לא אחד המקובלים בכיתה. אין לי חברים, ואני אוהב להישאר בבית ולקרוא ספרים. טוב לי כך. אבל ההורים שלי מבואסים מזה לגמרי. הם תמיד מוקפים בחברים, והם לוקחים דוגמה מאחי איתמר, שהוא מקובל ואהוב. אמא ממש מלחיצה לפעמים, ואפילו קנתה לי בגדים כדי שאיראה אחרת, מקובל יותר. אמא קנתה לי בגדים, בחיי ואז היה הקטע הזה עם נופר, וכל הבלגן הגדול התחיל. אני הסתחררתי, ניסיתי לזרום איתה, אבל לא הצלחתי לפענח את השפה שלה. לא הבנתי מה הולך, לא מעל פני השטח ולא מתחת לפני השטח. בעצם, הייתי לא אני, וזה היה מה־זה לא מוצלח. הרי תמיד אמרתי שהכי חשוב זה שאתה שלם עם עצמך
 
להיות אני
די קל להגיד לי שאני שווה, שאני מוצלחת, שאני יפה – אבל אני יודעת יפה מאוד שאלה רק דיבורים.
אני לא אוהבת איך שאני נראית, ואני לא מרגישה חופשי עם בנים, ואני מרגישה לבד כשאני לא נמצאת עם נופר, החברה הכי טובה שלי. ונופר כמובן יפה, ומבוקשת ובטוחה בעצמה, ויחד עם זאת היא לא מפסיקה לרדת עלי, כך שבעצם אני מרגישה לבד גם כשאני איתה.
ואני בכלל לא בטוחה שזה נכון, שמי שרואה אותנו ולא מכיר אותנו חושב שאני הרבה יותר יפה ממנה.