“בואו נגיד ש…” הוא ספר המשלב את שפת הילדים עם שפת המבוגרים בשנים שבהן מעוצבת התקשורת ביניהם. הטקסט מתובל בהומור וב”רוח שטות”, ומשתמש במשחקי תפקידים, כאמצעי לגירוי הדמיון ולהרחבת גבולותיו.
הספר בנוי מדוגמאות בהן מתוארת סיטואציה של חיכוך או עימות בסוגיות יומימיות ולאחריה מתוארת אותה סיטואציה מנקודת מבט אמפתית שמכניסה את הילד לנעליו של המבוגר ולהפך
מתודה זו מחזקת את יכולת ההפנמה של הילד, את כושרו לפתח דו שיח ותורמת בהעמקת מערכות יחסים ובפתרון קונפליקטים ללא צורך בכלים של שכר ועונש. 
לצייו כי על הכריכה הפנימית כתובה הקדשה של הסופר עצמו לילד בשם אמציה.....מעבר לכך חדש לגמרי