בין ארבע לחמש אחר הצהריים עוברות שישים דקות ארוכות.
כל השעות זהות, אבל בין הילד שאוספים אותו ראשון מהצהרון, לבין הילדה שנותרת אחרונה בכל יום, הזמן כמו עומד מלכת.
עלמה היא ילדה כזאת. אמא שלה עובדת עד מאוחר.
בין הצעצועים לגעגועים היא סופרת את הדקות, וחולמת על היום שבו אמא תצליח לצאת קצת יותר מוקדם מהעבודה.
באיזון עדין בין רגשות אשם להבנה של נפש הילד, מאיה פיינהולץ־קליין מתארת ברגישות את הדקות מורטות העצבים בדרך למפגש היומי, המאוחר, בין האם לבתה.
היא כותבת מתוך נקודת המבט של ילדיה, אלו שחיכו עוד כמה דקות בצהרון, כשהיא, כמו כולנו, הייתה תקועה בפקקים.
איורים מקסימים ונושא חשוב....