"דֻּבִּי–פֹּה–וָשָׁם מִתְגּוֹרֵר עַל הַמַּדָּף, וּלְכָל יַלְדֵי הַגַּן הוּא חָבֵר וְגַם שֻׁתָּף." עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד מִתְגַּלְגֵּל דֻּבִּי וְנוֹפֵל מִתּוֹךְ הַתִּיק שֶׁל דָּן. בִּלּוּי סוֹף הַשָּׁבוּעַ הוֹפֵךְ לְהַרְפַּתְקָה מְלֵאַת סַכָּנוֹת וְהַפְתָּעוֹת – בַּיָּם, בַּיַּבָּשָׁה וּבָאֲוִיר. הַאִם יַצְלִיחַ דֻּבִּי–פֹּה–וָשָׁם לַחֲזֹר בְּשָׁלוֹם אֶל יַלְדֵי הַגַּן? ג´וּלְיָה דוֹנַלְדְסוֹן הִיא סוֹפֶרֶת הַיְּלָדִים עֲטוּרַת הַפְּרָסִים, מְחַבֶּרֶת רַבֵּי–הַמֶּכֶר ´טְרוֹפוֹתִי´, ´טְרֶמְפְּ עַל מַטְאֲטֵא´, ´לַקּוֹף יֵשׁ בְּעָיָה´ וְ´נֶל הַכַּלְבָּה הַבַּלָּשִׁית´, שֶׁיָּצָא בְּעִבְרִית בְּהוֹצָאַת מוֹדָן. רֶבֶּקָה קוֹבּ הִיא מְאַיֶּרֶת שֶׁזָּכְתָה לְשִׁבְחֵי הַבִּקֹּרֶת, וְיָצְרָה עִם ג´וּלְיָה דוֹנַלְדְסוֹן אֶת רַב–הַמֶּכֶר ´בֻּבּוֹת שֶׁל נְיָר´.
